למה אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותם דפוסים
הדפוס שלך לא בא להעניש אותך - הוא נבנה כדי להגן עליך. הבעיה: הוא ממשיך להגן, גם כשאין יותר ממה. הנה איך מזהים, ואיך באמת מפרקים.
אם את קוראת את זה, יש סיכוי טוב שיש לך דפוס. לא במובן השלילי - במובן הפיזי. תגובה אוטומטית שאת מבצעת בלי לחשוב, גם כשאת לא רוצה לבצע אותה.
לדוגמה: כל פעם שמישהו מבקר אותך, את מוצאת את עצמך מתנצלת - גם כשאת יודעת שאת צודקת. או: כל פעם שאת מתחילה מערכת יחסים שמרגישה טוב, את מוצאת בה פגם. או: בכל פעם שאת אמורה להגיש משהו, את דוחה לרגע האחרון.
זה לא אופי. זה לא חולשה. זה דפוס.
למה הדפוס נוצר בכלל
הילדה הקטנה שהיית גילתה משהו בגיל מסוים. גילתה שכשהיא מתנצלת - הריב נגמר. או שכשהיא מבקרת את עצמה לפני שאחרים יבקרו אותה - היא חסכה כאב. או שכשהיא דוחה - היא חסכה את האפשרות להיכשל.
הדפוס הזה עבד. הוא היה הגיוני. הוא הציל אותך מכאב.
הבעיה: הוא נשמר. ועכשיו, כאישה בוגרת, את מפעילה אותו במקומות שלא נחוץ בהם - ושלא משרתים אותך.
למה זה כל-כך קשה לעצור
יש שלוש סיבות שדפוסים כל-כך קשים לפירוק:
1. הם אוטומטיים. עד שאת מזהה שהפעלת אותם, כבר עברה דקה. אי אפשר לנצח באוטומט בכוח רצון.
2. הם מרגישים נכון. הגוף שלך התרגל אליהם. ההתנצלות, הביקורת העצמית, הדחייה - מרגישות כמוך. לעצור אותן מרגיש כמו לעצור את עצמך.
3. תובנה לא משנה אותם. את יכולה לדעת בדיוק למה את עושה את זה - ועדיין לעשות את זה. כי הבנה היא בקליפת המוח. הדפוס יושב במקום עמוק יותר.
למה NLP עובד דווקא כאן
NLP לא מנסה להבין למה הדפוס נוצר - הוא עובד ישירות איך לעצור אותו. הטכניקה היא בערך כזאת:
- מזהים את הטריגר - הרגע המדויק שבו הדפוס מתחיל
- מאתרים את התחושה הפיזית - איפה בגוף זה מתעורר
- מחליפים את התחושה במשהו אחר, ספציפי, ממוקד
- חוזרים על זה כמה פעמים עד שהמוח לומד את הקישור החדש
זה לוקח, בממוצע, 3-5 פגישות לכל דפוס.
מה את יכולה לעשות עכשיו, היום
עוד לפני שאת באה לטיפול: תתחילי לקרוא לדפוס בשם. במקום "אני אישה כזאת ש..." הגידי "יש לי דפוס של...". ההפרדה הזאת - בין מי שאת לבין מה שאת עושה - היא הצעד הראשון. ופעם שעושים אותה, אי אפשר לחזור אחורה.
מתחברים למה שקראתם? אשמח לשמוע מכם.
שיחת היכרות · 15 דק׳ חינם